הדברה כימית הינה שיטת הדברה נפוצה מאוד. שיטה זו מתבססת על פיזור של חומרי הדברה כימיים במקום מושבם של המזיקים. חומרי ההדברה הכימיים מצליחים להדביר מגוון רחב של מזיקים ביעילות ובעלות נמוכה.
אולם לשיטה זו מספר חסרונות בולטים:
- גרימת מחלות ונזקים בריאותיים למי שנחשף לחומרי ההדברה.
- בעת פיזור חומרי ההדברה נפגעים גם יצורים אשר אינם מזיקים והדבר פוגע קשות במאזן הטבעי ושרשרת המזון.
- חומרי ההדברה עמידים מאוד, אינם מתפרקים בקלות ומצטברים בטבע על גבי צמחים, באדמה ובמקורות מים.
- חלק מהמזיקים מסוגלים לפתח עמידות בפני חומרי ההדברה הכימיים ולכן גם כמויות עצומות של חומרי הדברה לא מסוגלים להדביר יותר את המזיקים.
כיום נעשה שימוש מופחת בהדברה הכימית וזאת רק במקרים בהם אף סוג אחר של הדברה אינו יעיל. בנוסף נעשית הקפדה יתירה כל הריכוזים של חומרי ההדברה וזאת לצורך גרימת נזק מינימאלי לסביבה.
החומרים הכימיים כיום מתפרקים בקלות יחסית ומיועדים להדביר סוגים ספציפיים של מזיקים בלבד. בנוסף, חומרי הדברה שחשודים כמסרטנים הוצאו מחוץ לחוק.
יש להימנע משימוש תדיר בהדברה הכימית ולעשות שימוש בחומרי הדברה כימיים רק כאשר אין בנמצא אף שיטה אחרת שיכולה לסייע בהדברת המזיקים.
על מנת להתגבר על החסרונות של ההדברה הכימית ובכל זאת להתמודד ביעילות נגד המזיקים התפתחו בשנים האחרונות מספר שיטות מגוונת להדברה. אחת מהן הינה שיטת ההדברה הביולוגית.
הדברה ביולוגית
הדברה ביולוגית, בניגוד להדברה הכימית אינה מתבססת על חומרים כימיים אלא על אורגניזמים חיים. הדברה ביולוגית ידידותית הן לסביבה והן לאדם ונפוצה בעיקר בצרכים חקלאיים.
הדברה ביולוגית מתחשבת בכל הנזקים שמסבה ההדברה הכימית ומידת הנזק שלה מזערית.
השיטה מתבססת על "אויבים" טבעיים למזיקים אותם נרצה להשמיד. האויבים הם למעשה אורגניזמים אשר פוגעים ספציפית במזיק עצמו.
האורגניזמים מיובאים מאזורים שונים או ארצות שונות אל השטח הנגוע. ניתן לגדל את האורגניזמים הללו בשטחי גידול ייעודיים ולפזרם בכמות גדולה בשטח הנגוע או לחילופין להביא אל השטח כמות קטנה של אורגניזמים ולספק להם תנאים להתרבות והתפתחות. המצב תלוי בסוג האורגניזמים, בשטח הנגוע ובתנאי הסביבה.
לעיתים אין צורך לייבא אורגניזמים מבחוץ, אלא לאפשר תנאי גידול והתפתחות שיביאו לעלייה באוכלוסיית האורגניזמים הקיימת.
האורגניזמים המכונים האויבים מתחלקים לכמה סוגי:
טורפים- אשר טורפים את המזיקים באופן מיידי יחסית. לדוגמא: בזים אשר צדים מכרסמים בשדות תבואה.
טפילים- גורמים לנזק מתמשך שאינו מיידי. הם מתיישבים על גבי המזיק וגורמים לו נזק ארוך טווח ולבסוף להשמדתו. זחלי צרעות המטולים על גבי כנימות וניזונים מהן עד להתייבשותן.
פתוגניים- חיידקים גורמי מחלה, אשר גורמים לפגיעה במזיקים על ידי רעלים שונים. חיידקים המתיישבים במעיים של זחלי יתושים וגורמים להרעלתם.
על אף שהדברה ביולוגית אינה מהווה סכנה לבני האדם ולסביבה, ישנה סכנה כי המין שמובא לשטח הניזוק כאויב, ישתלט על השטח ויגרום לדחיקתם של מינים מקומיים הקיימים באזור. במקרה כזה עלול להתרחש אסון אקולוגי שבו האורגניזמים שהובאו כדי לסייע, גורמים נזק גדול יותר מהמזיקים עצמם.
לצורך כך יש לבצע הדברה ביולוגית באמצעות ייעוץ והכוונה ממוחה אשר יתאים את סוג האורגניזם למזיק שאותו יש להדביר.
ההדברה הביולוגית מיועדת בעיקר לשטחים חקלאיים או ציבוריים נרחבים וכמעט שאינה ניתנת לשימוש בבית. היתרון הגדול שלה בחקלאות נובע מכך שהמזיקים מושמדים באופן טבעי והתוצרת החקלאית אינה נחשפת לחומרי הדברה מסוכנים.
ההדברה הביולוגית הנפוצה בשטחים פרטיים הינה שימוש בדגי הגמבוזיה להדברת ביצי יתושים במקורות מים עומדים.
בעבר שיטות ההדברה הירוקה נחשבו ללא יעילות ביחס לשיטות ההדברה הקונבנציונאליות, אולם כיום ההדברה הירוקה עברה מהפך וניתן לראות כי השיטות השונות אינן יורדות ביעילותן מההדברה הכימית. יתרונה הגדולה על פני ההדברה הכימית הוא אי הרעילות שלה והיותה ידידותית לסביבה ולאדם. בעת שימוש בהדברה ירוקה אין הגבלות של שהייה באזור הריסוס ואין ריחות לוואי קשים.